פרק ראשון מתוך ספר המתח 'החבר הכי טוב שלי' מאת רינת פרימו. לילדים בני 7-12.
מי זה איתמר?
איתמר הוא החבר הכי טוב שלי.
יש לי עוד חברים, עם כולם אני יכול לבלות כמה שעות ביחד, לשחק, לדבר, לצעוק. אבל עם איתמר אני לא שם לב שהזמן עובר. אף פעם אין איתו רגעים כאלה שיש עם כל אחד אחר, רגעים שבהם גומרים משחק ופתאום נהיה משעמם ושקט ורוצים כבר ללכת הביתה. עם איתמר תמיד מעניין ותמיד יש מה לעשות ועל מה לדבר. ותמיד-תמיד כשצריך להיפרד וללכת הביתה יש הרגשה שהפסיקו אותנו באמצע ושלא הספקנו הכול.
לכן רצתי במהירות כזאת. השעה היתה חמש וחצי לפנות ערב. הימים היו עדיין חמים, אבל התחיל להחשיך מוקדם יותר. בדשא הגדול מול בית האבות שיחקו כמה ילדים. זיהיתי את דניאל ואת עמרי מהכיתה. הם ראו אותי רץ, עצרו את המשחק ונופפו לעברי.
"הי, יואב, חזרת?" צעק אלי עמרי. לא התחשק לי לעצור, רציתי כבר לראות את איתמר, אבל לא היתה לי ברירה.
"כן. חזרנו היום בבוקר," אמרתי, מתנשף עדיין מהריצה.
"חבל שלא היית ביריד הקיץ של השכונה במרכז המסחרי," אמר עמרי, "היה פיצוץ. כיבוד ומיצים בחינם."
"אבל כיף לך שהפסדת לימודים," הוסיף דניאל.
אני דווקא לא חשבתי ככה. בהתחלה, כשההורים שלי אמרו שנצטרך לנסוע לאפריקה בקיץ ולחזור רק שבועיים אחרי תחילת הלימודים, זה נראה לי נהדר, אבל אחר כך הצטערתי קצת להפסיד את היום הראשון ללימודים. כמה שאני אוהב את החופש הגדול, עדיין היה קשה לי לוותר על היום הראשון ללימודים, להיפגש שוב עם כל החברים, להכיר את המורים החדשים, לדעת איפה אני יושב בכיתה. ידעתי גם שלא יוותרו לי על השלמת החומר שלמדו בשבועיים האלה. אבל ההורים שלי לא ממש שאלו אותי. הדודים שלי חגגו בר-מצווה לבן שלהם דווקא בתחילת ספטמבר ואנחנו נסענו לשם. לא שסבלתי. היינו בספארי מדהים, ראיתי אריות מקרוב, אפילו הכרתי כמה ילדים אפריקאים בגילי והצלחנו להתחבר למרות שלא הבנו את השפה אחד של השני. אבל עכשיו שמחתי לחזור, ובמיוחד חיכיתי לפגוש את החבר הכי טוב שלי, לספר לו את כל הסיפורים מאפריקה ולשמוע את הסיפורים שלו.
"לאן אתה הולך? חסר לנו מישהו בהגנה. רוצה לשחק?" שאל דניאל.
"לא, אני בדרך לאיתמר," אמרתי והתחלתי ללכת.
"מי זה איתמר?" שמעתי את קולו של דניאל מאחורי.
"מצחיק מאוד," סיננתי בשקט והמשכתי לרוץ לכיוון הבית שהכרתי כמעט כמו את הבית שלי.
***
איתמר גר שני רחובות ממני. עוד מהגן אנחנו ביחד. אפילו ההורים שלנו נהיו קצת חברים. נכנסתי בסערה לחדר המדרגות והתחלתי לטפס, מדלג על המדרגות שתיים-שתיים. לא התקשרתי אליו לפני שיצאתי לדרך. הגענו היום בבוקר, כשכולם עוד היו בבית הספר. התכוונתי ללכת אליו מיד אחרי הלימודים אבל נרדמתי. הדרך הארוכה מאפריקה לישראל בלבלה לי את השעות לגמרי. התעוררתי בחמש והרגשתי כאילו מישהו חבט לי בראש בגרזן ואחר כך גם הכריח אותי ללעוס חבילה של צמר גפן. הראש כאב לי והפה היה יבש. אבל לא הסכמתי לשבת לאכול משהו כמו שאבא שלי הציע. חיכיתי מספיק.
עברתי על פני השכנה הזקנה והפינצ'ר הננסי שלה עם הנביחות המרגיזות, שעמדו בחדר המדרגות כמו תמיד ועקבו אחרי כל מי שנכנס ויוצא מהבניין. כשהגעתי לקומה השלישית התבלבלתי לרגע. המשפחה של איתמר הורידה את השלט שהיה על הדלת ואמר: "כאן גרים דלית, מוטי, איתמר ומתן קפלן". דפקתי על הדלת בחוסר סבלנות, מת כבר לפגוש אותו, מדמיין את צעקות השמחה.
שום דבר.
די, לא יכול להיות שהם לא בבית.
עוד כמה דפיקות בדלת. צלצול פעמון ליתר ביטחון. ובאמת, סוף-סוף נפתחה הדלת ובפתח עמדה אישה.
"שלום…" אמרתי והתכוונתי להשתחל פנימה.
"שלום," אמרה האישה ולא זזה ממקומה. הסתכלתי עליה. זאת לא היתה אמא של איתמר. למען האמת, בחיים לא ראיתי אותה קודם. היה לה שיער בלונדיני-לבן ארוך והיא נראתה די עצבנית.
"איתמר בבית?" שאלתי.
"אין כאן שום איתמר," אמרה האישה והתכוונה לסגור את הדלת.
"רגע…" אמרתי. צעדתי צעד אחורה והסתכלתי שוב על הדלת, ואז ימינה ושמאלה. יכול להיות שהתבלבלתי בקומה? אבל לא. מימיני ראיתי את הדלת המוכרת של משפחת עובדיה, השכנים של איתמר. הייתי בקומה השלישית. האישה הביטה בי בחוסר סבלנות.
"אה… איתמר, כלומר, משפחת קפלן נסעה?" ניסיתי בהיסוס.
"לא מכירה שום משפחת קפלן," היא אמרה, וראו עליה שהיא כבר מתה לטרוק לי את הדלת בפרצוף.
"אבל הם גרים כאן!" קראתי בייאוש.
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר. אני גרה כאן כבר עשר שנים," אמרה האישה, וסוף-סוף הצליחה לסגור את הדלת.
זה היה משונה.
ירדתי שתי קומות למטה. הזקנה והפינצ'ר עדיין עמדו שם. הבעיה היתה ששכחתי איך קוראים לה. ולו.
"אה, סליחה, גברתי?" ניסיתי להיות הכי מנמס שיכולתי. "את מכירה את איתמר קפלן שגר כאן בקומה השלישית?"
אבל האישה רק הרימה את הכלב שלה, חיבקה אותו ואמרה לי, או לו: "את ילדה טובה."
זה לא עזר לי הרבה. הייתי עייף ומאוכזב. בחוץ כבר החשיך ואני הלכתי הביתה מבולבל ומדוכדך. הייתי בטוח שבשעה הזאת אני אתן לאיתמר את פסלון העץ המגולף שהבאתי לו והיה לי בכיס, אספר לו סיפורים על אריות ושנינו נצחק מחיקויי המורים שלו.
אף אחד כבר לא שיחק בחוץ. הגעתי הביתה וצלצלתי בפעמון. אמא שלי פתחה את הדלת. נראה שרק עכשיו היא קמה מהשינה. בסלון היו פתוחות שלוש המזוודות שלנו בשלבים שונים של פירוק וסידור.
"אמא, איתמר עבר דירה?" שאלתי מיד כשנכנסתי.
"מה?" היא שאלה והעבירה יד בשערה הפרוע. "גיורא, שים לי מים לקפה!" צעקה אל אבא שלי שהיה במטבח. היא נתקלה באחת המזוודות וקראה בכעס, "איזה מזוודה אידיוקית!"
לא התייחסתי. "איתמר קפלן. הייתי עכשיו בבית שלו ופתחה לי מישהי שאני לא מכיר ואמרה שהיא גרה שם כבר עשר שנים." בעטתי בחולצה שהשתרבבה מפתח אחת המזוודות. רציתי להרביץ למשהו והיא היתה הכי קרובה.
"מי?" שאלה שוב אמא שלי.
"אוף, את לא מקשיבה! איתמר קפלן! החבר שלי! איפה הוא?"
ואז אמא שלי הסתובבה, הסתכלה עלי במבט מוטרד ושאלה: "יואבי, מי זה איתמר קפלן?