פרק ראשון מתוך ספר המתח 'החבר הכי טוב שלי' מאת רינת פרימו. לילדים בני 7-12.
חשבתי שאני החברה הכי טובה שלך
היום שלמחרת היה סיוט נוראי. כשניסיתי לדבר עוד בערב עם אמא ואבא על איתמר, הם הסתכלו עלי במבטים משונים, הצמידו לי יד למצח ומלמלו כל מיני דברים על עייפות וטשטוש. כמובן שאחרי שישנתי כל אותו יום, לא יכולתי להירדם בלילה. בסוף, לפנות בוקר, נשכבתי על הספה בסלון ונרדמתי לשינה חטופה מלאה בחלומות משונים על אריות מדברים. השעון צלצל בשעה שבע והעיר אותי למציאות משונה לא פחות. אמא ואבא נראו מנומנמים ומבולבלים גם הם. אבא הכין לי כריך עם קוטג', שזה הדבר שאני הכי שונא בעולם. אחרי חיפושים רבים הצלחנו למצוא חולצת בית ספר נקייה ושלמה פחות או יותר, ובסופו של דבר רצתי לבית הספר באיחור.
לפני הבוקר המבולגן הזה, דמיינתי אותי יושב במרכז הכיתה לפני הצלצול ומספר לכל החברים על החוויות שעברתי באפריקה. כמובן שזה לא קרה. נכנסתי לכיתה, מזיע ומתנשף, שתי דקות אחרי הצלצול. מורה חדשה לאנגלית שלא הכרתי קיבלה את פני בעיקום אף ומכיוון שלא היה לי עדיין מקום בכיתה, היא הצביעה על הכיסא בשורה הראשונה, ליד אבנר, שהוא אחד הילדים הכי מרגיזים בעולם. כל השיעור הגנבתי מבטים אחורנית כדי לראות אם איתמר נמצא. כל כך רציתי לראות אותו, לקבל הסבר פשוט על האישה שגרה בבית שלו ולא שמעה עליו, לצחוק איתו על הבלבול של ההורים שלי ולשכוח מהכול. אבל הוא לא נראה בשום מקום בכיתה. כל מה שקרה היה שקיבלתי כמה נזיפות על זה שאני לא מרוכז בשיעור.
"המורה, יואב חזר מאפריקה. הוא לא היה כאן שבועיים," אמרה לילה אחרי הפעם הרביעית שהמורה אמרה לי להירגע ושאלה אותי שאלה על החומר שלמדו בתחילת השנה. ברור שלא היה לי מושג מה התשובה.
כשסוף-סוף הגיעה ההפסקה, רצתי אל החברים שלי. דניאל, מעיין ואור הקיפו אותי וכולנו דיברנו יחד. הם על השבועיים הראשונים של השנה, ואני על אפריקה. אחרי שנרגענו קצת, שאלתי: "תגידו, איפה איתמר? הוא לא בא היום?"
"איזה איתמר בראש שלך?" שאל דניאל. "גם אתמול אמרת משהו על איתמר. יאללה, נשארו כמה דקות לשחק בחוץ, אתם באים?" כולם רצו אחריו ואני הצטרפתי אליהם בחוסר ברירה.
בהפסקה הגדולה ניגשתי ליסמין, המחנכת שלנו. היא חיבקה אותי בחוזקה ואני לא ידעתי אם להתרחק ממנה בחלחלה (הצילו! המורה מחבקת אותי!) או להצטנף בזרועותיה (המורה, תצילי אותי, העולם השתגע!).
החלטתי להיות זהיר הפעם.
"יסמין, את זוכרת את איתמר שלמד איתנו בשנה שעברה?"
היא משכה בכתפיה. "לא מכירה. הוא בכיתה המקבילה?"
דמעות עלו בעיני. "לא יכול להיות שאף אחד לא זוכר. איתמר קפלן. עם שיער חום קצת ארוך. רזה כזה, נו… היינו כל הזמן ביחד."
כנראה לא הייתי זהיר מספיק. יסמין הצמידה יד למצח שלי בדיוק כמו שעשו ההורים שלי אתמול.
"יואב, אולי אתה לא מרגיש טוב? רוצה ללכת למזכירות ולצלצל להורים? אולי תפסת איזו מחלה בטיול שלך?"
"לא, לא משנה…" מלמלתי ורצתי משם.
***
מה הייתם עושים אם כל העולם היה אומר לכם שעכשיו לילה, למרות שהייתם רואים במו עיניכם שהשמש זורחת? הייתם מתווכחים? מנסים לשכנע את כל העולם שהוא טועה? או שהייתם מוותרים ומשתכנעים בעצמכם שבאמת לילה בחוץ?
אני ניסיתי פשוט לא לחשוב על זה יותר מדי. חזרתי הביתה מבית הספר, אכלתי את ארוחת הצהריים שהשאירו לי והלכתי לחדר שלי להכין שיעורים. כמו שחששתי, היו לי המון השלמות לעשות.
תוך כדי הכנת שיעורים, שמעתי את דלת הבית נפתחת. אמא או אבא חזרו. צעקתי משהו שהיה אמור להיות ברכה, אבל לא קמתי מהכיסא. אחרי כמה דקות נשמע צלצול בדלת. נדרכתי במקומי והקשבתי. לא יכולתי שלא לקוות שאולי זה איתמר שבא אלי אחרי הלימודים, כמו שקרה המון פעמים בעבר.
שמעתי את הקול של אמא שלי: "הי, חמודה!"
הכתפיים שלי נשמטו באכזבה. זה לא בשבילי.
"חשבנו שנראה אותך אתמול," המשיכה אמא שלי לדבר בקול עליז.
"גם אני חשבתי, אבל הוא לא בא אלי. דווקא חיכיתי," נשמע קול של ילדה.
"בואי, תיכנסי, הוא בחדר שלו," נשמע קולה המתקרב של אמא ודלת החדר שלי נפתחה. אמא שלי עמדה בפתח עם ילדה מתולתלת בגילי, קצת יותר גבוהה ממני, שחייכה אלי וחשפה שן קדמית שבורה בקצה. על כל לחי זהרו לה בדיוק שלושה נמשים.
"הי, יואב," היא אמרה והתיישבה על המיטה שלי, "לא התגעגעתי אליך בכלל. הסתדרתי מצוין עם דנה המעצבנת ועם עמרי השתלטן." היא פתחה את המגירה העליונה של שולחן הכתיבה שלי, שלפה משם את קופסת הסוכריות שאני שומר בה בסוד והטילה סוכרייה לפיה.
לא היה לי מושג מי זאת.
היא המשיכה לפטפט: "ובכלל לא אכפת לי שהתעלמת ממני כל היום בבית הספר. אני חושבת שזה מצוין ששיחקת רק עם דניאל ועם מעיין."
אמא שלי צחקה ואמרה: "טוב, אני אשאיר אתכם לבד…"
"לא!" צעקתי והבהלתי אפילו את עצמי. "אל תלכי."
שוב המבטים המשונים האלה. חשבתי שאם אני אסביר לאט, כולם יבינו שנפלה כאן טעות. פניתי אל הילדה שנעצה בי עיניים חומות נוצצות.
"אני לא מכיר אותך," אמרתי.
"גם אני לא מכירה אותך," השיבה מיד ולקחה עוד סוכרייה ממקום המחבוא שלי. מאיפה היא ידעה שיש שם סוכריות? "איך קוראים לך? יש לך פרצוף של יהושפט. ניחשתי נכון?"
ניסיתי שוב. "לא, אני באמת לא מכיר אותך."
אמא שלי נאנחה. "יואב, אולי תיתן לשחר את פסלון העץ הזה שהבאת לה מאפריקה?" היא לקחה את הפסלון שהיה על המדף והושיטה אותו לילדה. "הוא סחב אותו כל הדרך, לא הסכים לעזוב אותו."
קמתי מהכיסא וחטפתי את הפסלון מידיה. אולי צעקתי, אני לא בטוח.
"לא ראיתי אותך בחיים שלי. אני לא יודע מי את. אני די בטוח גם שאת לא בכיתה שלי כי לא ראיתי אותך היום. אני לא יודע מה קורה כאן, אולי החלטתם לעבוד עלי. אז חה-חה! תלכי הביתה ותחזירי לי את איתמר."
הילדה סובבה את ראשה אל אמא שלי. "מי זה איתמר?"
עוד פעם השאלה הזאת.
"איתמר הוא החבר הכי טוב שלי! ומי את?"
"אני שחר," היא אמרה בשקט, "וחשבתי שאני החברה הכי טובה שלך עוד מהגן, אבל כנראה טעיתי." היא קמה ממקומה.
"אז למה לא ראיתי אותך היום בכיתה?" שאלתי.
"כי אני לומדת בכיתה המקבילה, טמבל." ואז היא יצאה מהחדר. שמעתי את דלת הבית נטרקת.
אמא עמדה עדיין בכניסה לחדר שלי. היא נראתה המומה.
"למה עשית את זה? שחר היא החברה הכי טובה שלך."
"לא נכון," אמרתי ונשכבתי על המיטה. "איתמר הוא החבר הכי טוב שלי."