מתוך: אדם צעיר – גליון המבוך, ספטמבר 2015
הַחֶדֶר הַרִאשׁוֹן
רוֹן מִצְמֵץ בְּעֵינָיו. אֵיפֹה הוּא נִמְצָא? אַט-אַט הִתְרַגְלוּ עֵינָיו לַחֹשֶׁךְ. הוּא לֹא הָיָה בַּחֶדֶר שֶׁלוֹ. הָרִצְפָּה הַקָשָׁה וְהַקָרָה שֶׁמִתַחַת לְגַבּוֹ לֹא הָיְתָה הַמִטָה הָרַכָּה וְהַנוֹחָה שֶׁלוֹ. הַדָבָר הָאַחֲרוֹן שֶׁזָכַר הָיָה שֶׁנִרְדַם בְּחַדְרוֹ, קְצָת מִתְרַגֵשׁ לִקְרַאת הַיוֹם הָרִאשׁוֹן לַלִמוּדִים.
הַאִם הוּא חוֹלֵם? כִּי אִם כֵּן, זֶה הַחֲלוֹם הֲכִי מוּחָשִׁי שֶׁהָיָה לוֹ בַּחַיִים. הוּא קָם בִּזְהִירוּת מִמְקוֹמוֹ וּמִשֵׁשׁ אֶת הַקִיר שֶׁלְצִדוֹ. יָדוֹ נִתְקְלָה בְּמֶתֶג. אוֹר חַלָשׁ נִדְלַק וְחָשַׂף בְּפָנָיו אֶת הַחֶדֶר הַמוּזָר בְּיוֹתֵר שֶׁרָאָה מִיָמָיו: הוּא הָיָה אָטוּם לְגַמְרֵי, בְּלִי שׁוּם חַלוֹן.
אֲבָל בַּקִיר מוּלוֹ הָיְתָה דֶלֶת, וְרוֹן הִסְתַעֵר עָלֶיהָ בִּקְרִיאַת הֲקָלָה. הוּא לָחַץ עַל יָדִית הַדֶלֶת, אֲבָל זוֹ נוֹתְרָה סְגוּרָה וּנְעוּלָה.
"הָלוֹ!" צָעַק רוֹן "יֵשׁ כָּאן מִישֶׁהוּ?"
לֹא נִשְׁמְעָה תְשׁוּבָה. רוֹן טִלְטֵל אֶת הַיָדִית בְּתִסְכּוּל. כְּלוּם.
הוּא נָשַׁם נְשִׁימָה עֲמֻקָה וְהִבִּיט סְבִיבוֹ. לֹא הָיוּ בַּחֶדֶר רְהִיטִים, אֲבָל בְּאֶמְצַע הַקִיר שֶׁמוּלוֹ הָיָה קָבוּעַ בֶּרֶז גָדוֹל. מִתַחְתָיו לֹא הָיָה שׁוּם כִּיוֹר. רַק בֶּרֶז תָקוּעַ בַּקִיר. לְיַד הַבֶּרֶז הָיְתָה תְלוּיָה תְמוּנָה גְדוֹלָה. רוֹן הִתְקָרֵב אֵלֶיהָ, וּכְשֶׁרָאָה מָה מְצֻיָר בָּהּ, נֶעֶתְקָה נְשִׁימָתוֹ.
זֶה הָיָה צִיוּר שֶׁל מָקוֹם מֻכָּר:
"זֶה הַבַּיִת שֶׁלִי," מִלְמֵל רוֹן בְּפַחַד.
הוּא אִמֵץ אֶת עֵינָיו בָּאוֹר הַחַלָשׁ כְּדֵי לְהַבְחִין בִּפְרָטִים נוֹסָפִים בַּחֶדֶר. עַל הַקִיר שֶׁלִימִינוֹ הָיְתָה תְלוּיָה כְּרָזָה מְשֻׁנָה:
אוֹת? אֵיזוֹ אוֹת?
"הַצִילוּ!" קָרָא רוֹן. אֲפִלוּ הֵד לֹא עָנָה לוֹ. הוּא פָּסַע כַּמָה צְעָדִים אֲחוֹרַנִית. רַגְלוֹ דָרְכָה עַל דְבַר-מָה גָמִישׁ שֶׁלְפֶתַע נִשְׁבַּר תַחְתֶיהָ.
רוֹן מָעַד לְאָחוֹר וּמָצָא אֶת עַצְמוֹ בְּתוֹךְ בּוֹר קָטָן. הוּא לֹא הָיָה עָמֹק, אֲבָל רַגְלוֹ הִתְעַקְמָה וְכָאֲבָה.
מִי מְשַׂחֵק אִתוֹ אֶת הַמִשְׂחָק הַמְשֻׁנֶה הַזֶה?
רוֹן עָלָה מִן הַבּוֹר. הוּא לִקֵק אֶת שְׂפָתָיו הַיְבֵשׁוֹת וּלְרֶגַע חָשַׁשׁ שֶׁיָמוּת כָּאן מֵרָעָב וּמִצָמָא, עַד שֶׁנִזְכַּר שֶׁאַחַד הַדְבָרִים הַיְחִידִים שֶׁיֵשׁ בַּחֶדֶר הַזֶה הוּא בֶּרֶז. הוּא הִתְקָרֵב אֵלָיו בִּשְׁלוֹשָׁה צְעָדִים, וּלְהַפְתָעָתוֹ אָכֵן יָצָא מִמֶנוּ זֶרֶם, אֲבָל הוּא הָיָה שָׁחֹר וְרוֹן רִחְרֵחַ אוֹתוֹ בְּחַשְׁדָנוּת. לְשׁוֹנוֹ הָיְתָה יְבֵשָׁה וּגְרוֹנוֹ צָרַב מֵהַצְעָקוֹת הַמְיֹאָשׁוֹת שֶׁצָעַק קֹדֶם. רַגְלוֹ נִתְקְלָה בְּמַשֶׁהוּ שֶׁעָמַד עַל הָרִצְפָּה וְרוֹן הֵרִים אוֹתוֹ וְקִמֵט אֶת מִצְחוֹ. זֶה הָיָה בַּקְבּוּק, וְהוּא לֹא הָיָה מִתְפַּלֵא אִם הָיָה כָּתוּב עָלָיו "שְׁתֵה אוֹתִי", אֲבָל הוּא הָיָה רֵיק.
רוֹן קֵרֵב אֶת פִּיַת הַבַּקְבּוּק אֶל פֶּתַח הַבֶּרֶז וּמִלֵא אוֹתוֹ בַּנוֹזֵל הַשָׁחֹר. לְבַסוֹף הֶחְלִיט שֶׁאֵין לוֹ מָה לְהַפְסִיד. הוּא לָגַם לְגִימָה קְטַנָה, מְצַפֶּה לַגָרוּעַ מִכֹּל, אֲבָל טַעַם מְתַקְתַק וּבוּעוֹת קְטַנְטַנוֹת רִקְדוּ עַל לְשׁוֹנוֹ. זֶה הָיָה…
"בִּירָה שְׁחֹרָה?" קָרָא בְּקוֹל רָם.
פִּתְאוֹם עָלָה בְּמוֹחוֹ רַעְיוֹן. .הוּא הִסְתַכֵּל שׁוּב עַל כָּל הַדְבָרִים שֶׁהָיוּ בַּחֶדֶר: תְמוּנַת הַבַּיִת, כְּרָזַת הַבַּרְבּוּרִים, הַבּוֹר, הַבֶּרֶז, הַבַּקְבּוּק, הַבִּירָה הַשְׁחוֹרָה. הוּא נִגַשׁ אֶל הַדֶלֶת, נֶעֱמַד מוּלָה וְקָרָא בְּקוֹל רָם:
"הָאוֹת הִיא ____"
הוּא קָפַץ בְּבֶהָלָה כְּשֶׁשָׁמַע קוֹל קִרְקוּשׁ מַנְעוּל. בְּהִסוּס לָחַץ עַל יָדִית הַדֶלֶת. הִיא נִפְתְחָה…
חושבים שזה הסוף?
|
לפרטים נוספים על הצטרפות ל'אדם צעיר' – לחצו כאן