חֲשַׁבְתֶם שֶׁעַצְלָנוּת הִיא חִדוּשׁ שֶׁל הַשָׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת? אֵיזֶה יֹפִי שֶׁהָאַחִים גְרִים טָרְחוּ בִּשְׁבִילֵנוּ וְהוֹכִיחוּ שֶׁהִיא הָיְתָה כָּאן מֵאָז וּמִתָמִיד. וְזֶה אֲפִלוּ סִפּוּר קָצָר! לְמִי יֵשׁ כֹּחַ לִקְרֹא סִפּוּר אָרֹךְ?
מעשייה של האחים גרים; עיבוד: רומם סרנגה
פורסם בגיליון 'עצלן' (74), אוגוסט, 2019
הַיינְץ הָיָה עַצְלָן. אַף עַל פִּי שֶׁלֹא הָיָה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָבָר מִלְבַד לְהוֹצִיא אֶת הָעֵז לַמִרְעֶה, בְּכָל זֹאת רָטַן בְּכָל עֶרֶב כְּשֶׁחָזַר הַבַּיְתָה. "זֶה בֶּאֱמֶת עֹל כָּבֵד מְאֹד וַעֲבוֹדָה קָשָׁה לְהוֹצִיא אֶת הָעֵז לַשָׂדוֹת בְּכָל יוֹם וָיוֹם," אָמַר. "לוּ רַק יָכֹלְתִי לִשְׁכַּב לָנוּחַ וְלִישֹׁן מְעַט בִּזְמַן שֶׁהָעֵז בַּשָׂדֶה. אֲבָל לֹא! אֲנִי חַיָב לִפְקֹחַ עֵינַיִם כָּל הַזְמַן וְלִשְׁמֹר שֶׁהִיא לֹא תֹאכַל עֵצִים צְעִירִים מִדַי, אוֹ תַעֲבֹר אֶת הַגָדֵר וְתִכָּנֵס לְגַן הַיָרָק, אוֹ חֲלִילָה תִבְרַח לָה וְזֶהוּ! אֵיךְ אֶפְשָׁר לָנוּחַ וְלֵהָנוֹת מֵהַחַיִים כָּכָה?"
הוּא הִתְיַשֵׁב, אָסַף אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו וְחָכַךְ בְּדַעְתוֹ אֵיךְ יוּכַל לְהָקֵל בִּמְעַט אֶת הָעֹל הַכָּבֵד הַזֶה הָרוֹבֵץ עַל כְּתֵפָיו. בְּמֶשֶׁךְ זְמַן רַב הוֹבִילוּ אוֹתוֹ מַחְשְׁבוֹתָיו לְשׁוּם מָקוֹם, אֲבָל לְפֶתַע הִפְצִיעָה בְּרֹאשׁוֹ מַחְשָׁבָה בְּהִירָה כָּל כָּךְ, עַד שֶׁהַיינְץ כִּמְעַט הִסְתַנְוֵר. "אֲנִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה," צָעַק. "אֲנִי אֶתְחַתֵן עִם טְרִינָה הַגְדוֹלָה. גַם לָה יֵשׁ עֵז, וְהִיא תוּכַל לְהוֹצִיא אֶת הָעֵז שֶׁלִי לַמִרְעֶה כְּשֶׁהִיא מוֹצִיאָה אֶת הָעֵז שֶׁלָה, וּבָא הַקֵץ לְיִסוּרַי!"
הַיינְץ קָם, חִלֵץ אֶת אֵבָרָיו הַיְגֵעִים, הָלַךְ אֶת הַמֶרְחָק הַקָצָר לַצַד הַשֵׁנִי שֶׁל הָרְחוֹב אֶל הַבַּיִת שֶׁבּוֹ גָרָה טְרִינָה הַגְדוֹלָה עִם הוֹרֶיהָ, וּבִקֵשׁ מֵהוֹרֶיהָ אֶת יָדָה שֶׁל בִּתָם הַחֲרוּצָה. הוֹרֶיהָ שֶׁל טְרִינָה לֹא הִשְׁתַהוּ בִּתְשׁוּבָתָם. "מָצָא מִין אֶת מִינוֹ," חָשְׁבוּ לְעַצְמָם וְנָתְנוּ אֶת הַסְכָּמָתָם לַנִשׂוּאִים.
וְכָךְ הָפְכָה טְרִינָה הַגְדוֹלָה לִהְיוֹת אִשְׁתוֹ שֶׁל הַיינְץ וְהוֹצִיאָה אֶת שְׁתֵי הָעִזִים לַמִרְעֶה. הַיינְץ נֶהֱנָה מֵהַחַיִים! לֹא הָיְתָה לוֹ עֲבוֹדָה שֶׁהָיָה צָרִיךְ לָנוּחַ מִמֶנָה, וּלְמַעֲשֶׁה לֹא הָיָה צָרִיךְ לָנוּחַ מִשׁוּם דָבָר, מִלְבַד מֵעַצְלוּתוֹ שֶׁלוֹ. רַק לְעִתִים רְחוֹקוֹת הָיָה יוֹצֵא עִם טְרִינָה לַמִרְעֶה, וְהִסְבִּיר כִּי "אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת זֶה רַק כְּדֵי שֶׁאַחַר כָּךְ אוּכַל לֵהָנוֹת יוֹתֵר מִן הַמְנוּחָה. אַחֶרֶת אֲנִי עָלוּל לְאַבֵּד כָּל חֵשֶׁק לָנוּחַ."
אֲבָל טְרִינָה הַגְדוֹלָה לֹא הָיְתָה חֲרוּצָה כְּמוֹ שֶׁהַיינְץ חָשַׁב. לְמַעֲשֶׂה, הִיא הָיְתָה עַצְלָנִית לֹא פָּחוֹת מִמֶנוּ. "הַיינְץ, יַקִירִי," אָמְרָה לוֹ יוֹם אֶחָד, "לָמָה אֲנַחְנוּ מְאַמְלְלִים כָּל כָּךְ אֶת חַיֵינוּ, מְבַזְבְּזִים אֶת הַשָׁנִים הַיָפוֹת בְּיוֹתֵר שֶׁלָנוּ שֶׁלֹא לְצֹרֶךְ? שְׁתֵי הָעִזִים פּוֹעוֹת בְּכָל בֹּקֶר וּמַפְרִיעוֹת אֶת הַשֵׁנָה הַטוֹבָה שֶׁלָנוּ. אוּלַי מוּטָב לָנוּ לָתֵת אוֹתָן לַשָׁכֵן בִּתְמוּרָה לְכַוֶרֶת דְבוֹרִים? נַנִיחַ אֶת הַכַּוֶרֶת מֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת וְלֹא נִצְטָרֵךְ לְהִתְעַסֵק אִתָה יוֹתֵר. דְבוֹרִים לֹא צְרִיכוֹת שֶׁיְטַפְּלוּ בָּהֶן וְיוֹצִיאוּ אוֹתָן לַמִרְעֶה. הֵן עָפוֹת לַשָׂדֶה וּמוֹצְאוֹת לְבַד אֶת הַדֶרֶךְ חֲזָרָה, וְהֵן מְיַצְרוֹת דְבַשׁ בְּלִי שׁוּם מַאֲמָץ מִצִדֵנוּ."
"יָפֶה דִבַּרְתְ, אִשָׁה," אָמַר הַיינְץ, "נַעֲשֶׂה כִּדְבָרַיִךְ לְלֹא שְׁהִיוֹת מְיֻתָרוֹת! וְחוּץ מִזֶה, דְבַשׁ טָעִים יוֹתֵר מֵחֲלֵב עִזִים, וְגַם בָּרִיא יוֹתֵר, וְגַם נִשְׁמָר לְאֹרֶךְ זְמַן רַב יוֹתֵר."
הַשָׁכֵן הִסְכִּים בְּרָצוֹן לָתֵת לָהֶם כַּוֶרֶת בִּתְמוּרָה לִשְׁתֵי הָעִזִים. הַדְבוֹרִים עָפוּ הָלוֹךְ וְחָזוֹר מִשְׁעַת בֹּקֶר מֻקְדֶמֶת וְעַד שְׁעַת עֶרֶב מְאֻחֶרֶת, מִלְאוּ אֶת הַכַּוֶרֶת בִּדְבַשׁ מְשֻׁבָּח, וְעִם בּוֹא הַסְתָו רָדָה הַיינְץ מֵהַכַּוֶרֶת צִנְצֶנֶת שְׁלֵמָה שֶׁל דְבַשׁ.
טְרִינָה וְהַיינְץ הִנִיחוּ אֶת הַצִנְצֶנֶת עַל מַדָף בַּחֲדַר הַשֵׁנָה שֶׁלָהֶם. מִפַּחַד שֶׁמָא יִגָנֵב הַדְבַשׁ, אוֹ שֶׁמָא הָעַכְבָּרִים יַחְמְדוּ אוֹתוֹ, הֵבִיאָה טְרִינָה מַקֵל גָדוֹל וְחָזָק וְהִנִיחָה אוֹתוֹ לְיַד מִטָתָה, כְּדֵי שֶׁתוּכַל לִתְפֹּס הַגַנָב אוֹ לְהַבְרִיחַ אוֹרְחִים בִּלְתִי רְצוּיִים בְּלִי לָקוּם מֵהַמִטָה.
הַיינְץ הָעַצְלָן לֹא אָהַב לָצֵאת מֵהַמִטָה לִפְנֵי שְׁעַת הַצָהֳרַיִם. "הַקָם מֻקְדָם – " כָּךְ נָהַג לוֹמַר, "חוֹטֵא לִבְרִיאוּתוֹ." בֹּקֶר אֶחָד, בְּעוֹדוֹ שׁוֹכֵב בֵּין הַסְדִינִים, נָח מִשְׁנַת הַלַיְלָה הָאֲרֻכָּה שֶׁלוֹ, אָמַר לְאִשְׁתוֹ: "נָשִׁים חוֹבְבוֹת מַמְתָקִים, וְאַתְ מְלַקֶקֶת מִן הַדְבַשׁ. מוּטָב לָנוּ לְהַחְלִיפוֹ בִּתְמוּרָה לַאֲוָזָה עִם גוֹזָלִים רַכִּים, לִפְנֵי שֶׁתִגְמְרִי אֶת כֻּלוֹ."
"אֲבָל לֹא לִפְנֵי שֶׁיִהְיֶה לָנוּ יֶלֶד שֶׁיוּכַל לְטַפֵּל בָּהֶם," עָנְתָה טְרִינָה. "הַאִם עָלַי לְיַסֵר אֶת עַצְמִי בִּגְלַל הַטִפּוּל בַּאֲוָזִים רַכִּים? לְבַזְבֵּז אֶת כָּל כֹּחִי עֲלֵיהֶם?"
"הַאִם אַתְ חוֹשֶׁבֶת שֶׁיֶלֶד יְטַפֵּל בָּאֲוָזִים?" הִתְפַּלֵא הַיינְץ. "הֲרֵי יְלָדִים הַיוֹם כְּלָל לֹא מַקְשִׁיבִים לְהוֹרֵיהֶם. הֵם עוֹשִׂים כְּכָל הָעוֹלֶה עַל רוּחָם בִּגְלַל שֶׁהֵם חוֹשְׁבִים שֶׁהֵם חֲכָמִים יוֹתֵר מֵהַהוֹרִים! בְּדִיוּק כְּמוֹ הַמְשָׁרֵת הַהוּא שֶׁהָיָה אָמוּר לִשְׁמֹר עַל הַפָּרָה וְרָדַף אַחֲרֵי שְׁלוֹשָׁה עוֹרְבִים."
"אוֹהוֹ," אָמְרָה טְרִינָה, "הוּא כְּבָר יַחְטֹף מִמֶנִי אִם הוּא לֹא יַעֲשֶׂה כִּדְבָרַי. אֲנִי אֶקַח מַקֵל וְאַכֶּה אוֹתוֹ בַּאֲחוֹרָיו עַד שֶׁיַאֲדִימוּ מֵרֹב מַכּוֹת. הִנֵה, בְּדִיוּק כָּךְ!" צָעֲקָה טְרִינָה בְּכַעַס וְתָפְסָה אֶת הַמַקֵל שֶׁבּוֹ הִתְכַּוְנָה לְהַבְרִיחַ אֶת הָעַכְבָּרִים, אוֹ אֶת הַגַנָב. "בְּדִיוּק כָּךְ! כָּךְ אַכֶּה בּוֹ," צָעֲקָה וְהֵנִיפָה אֶת הַמַקֵל בָּאֲוִיר, וְהַמַקֵל פָּגַע בְּטָעוּת בְּצִנְצֶנֶת הַדְבַשׁ שֶׁעַל הַמַדָף, וְהַצִנְצֶנֶת עָפָה בְּכֹחַ אֶל הַקִיר וְנִשְׁבְּרָה לִרְסִיסִים שֶׁנָפְלוּ עַל הָרִצְפָּה. הַדְבַשׁ הַמְשֻׁבָּח שֶׁהָיָה בַּצִנְצֶנֶת נִגַר עַכְשָׁו כֻּלוֹ עַל הָרִצְפָּה.
"הִנֵה שָׁם שׁוֹכְבִים לָהֶם הָאֲוָזָה וְהַגוֹזָלִים הָרַכִּים," אָמַר הַיינְץ, "וְהֵם כְּבָר לֹא צְרִיכִים שֶׁיְטַפְּלוּ בָּהֶם. אֲבָל מַזָל שֶׁהַצִנְצֶנֶת לֹא נָפְלָה לִי עַל הָרֹאשׁ. יֵשׁ לָנוּ אֶת כָּל הַסִבּוֹת לִהְיוֹת שְׂמֵחִים מְאֹד עַל מַזָלֵנוּ הַטוֹב."
הַיינְץ שָׂם לֵב שֶׁנוֹתַר עוֹד מְעַט מִן הַדְבַשׁ בְּתוֹךְ אֶחָד מִשִׁבְרֵי הַצִנְצֶנֶת, שָׁלַח אֶת יָדוֹ אֶל הַדְבַשׁ וְאָמַר בְּשִׂמְחָה: "אִשָׁה, בּוֹאִי נֶהֱנֶה מִשְׁאֵרִיוֹת הַדְבַשׁ וְאָז נָנוּחַ מְעַט מִכָּל הַבֶּהָלָה הַזֹאת שֶׁאָחֲזָה אוֹתָנוּ הַבֹּקֶר. מָה כְּבָר יִקְרֶה אִם נָקוּם מְעַט מְאֻחָר מֵהָרָגִיל? הַיוֹם בְּלָאו הֲכִי אָרֹךְ."
"נָכוֹן," אָמְרָה טְרִינָה. "זְמַן אַף פַּעַם לֹא חָסֵר. אַתָה יוֹדֵעַ שֶׁפַּעַם הִזְמִינוּ אֶת הַחִלָזוֹן לַחֲתֻנָה וְהוּא יָצָא לַדֶרֶךְ וְהִגִיעַ בְּדִיוּק בַּזְמַן לִבְרִית הַמִילָה? וּכְשֶׁהִגִיעַ אָמַר: 'מִי שֶׁמִזְדָרֵז – מְבַזְבֵּז'."
הייתי מצפה שבסיום הסיפור יסתיים שהעונש שלהם היה שהם יצטרכו לנקות את הדבש הרבה הרבה זמן וזה העונש לעצלנים🤣🤣🤣😀😊
סיפור מעניין ומצחיק
אז בסוף היה להם ילד 🧐 או לא? 🤮🤮🤮🤮🤮🤮🤮🤮🤒🤕🤕🤮🤒
היה מאד מצחיק 😂😂
מצחיק וגרם לי להיות עייפה🥱😴🥺🥰
סיפור קורע מצחוק, אהבתי את זה שהם ממש עצלנים והעניין עם החיות היה ממש מצחיק🥱🥱🥱🤣🤣🤣🤣🥱🥱🥱🥱🐐🐐🐝🐝🦆🦆🐤🐤
לא אהבתי את הסיפור בגלל שהם עצלנים וטיפשים
סיפור קצת יפה אבל איזה עצלנים הם!
אהבתי את הסיפור
היה מצחיק מאוד ומשעשע
הסיפור משעמם בגלל שהם עצלנים 😴😴😴😴😴😴😴😴🥱🥱🥱🥱🥱👍👍
איזה עצלנים אלה 😴😴😴😴😴 אבל זה סיפור מצחיק
האישה חכמה אבל עצלנית!
אצלנות