מתוך גיליון משוגע (אפריל, 2018)
בְּסִפּוּר לֵיל הַסֵדֶר שֶׁלִפְנֵיכֶם יֵשׁ כַּמָה טָעֻיוֹת. הַאִם תוּכְלוּ לִמְצֹא אוֹתָן?
אֵין חַג שֶׁאֲנִי אוֹהֵב יוֹתֵר מִפֶּסַח. הַסִבָּה הָרִאשׁוֹנָה הִיא שֶׁהַסְתָו הוּא הָעוֹנָה הָאֲהוּבָה עָלַי. חוּץ מִזֶה, אֲנִי מַמָשׁ אוֹהֵב אֶת לֵיל הַסֵדֶר אֵצֶל סַבָּא וְסָבְתָא שֶׁלִי. תָמִיד יֵשׁ שָׁם אֶת הָאֹכֶל הֲכִי טָעִים, מַצַב הָרוּחַ הֲכִי טוֹב וּבְנֵי הַדוֹדִים שֶׁאֲנִי הֲכִי אוֹהֵב לְשַׂחֵק אִתָם.
הִתְיַשַׁבְתִי לְיַד הַשֻׁלְחָן הַחֲגִיגִי וְהַמָלֵא בְּכָל טוּב. יָשַׁבְתִי לְיַד אֲחוֹתִי הַקְטַנָה מִצַד אֶחָד וְאַבָּא שֶׁלִי מֵהַצַד הַשֵׁנִי. אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים לַעֲשׂוֹת צְחוֹקִים בְּיַחַד. גַם הַפַּעַם הַתַפְקִיד שֶׁל הַמִשְׁפָּחָה שֶׁלִי הָיָה לְהָבִיא אֶת קַעֲרַת הַפֶּסַח. סַבָּא שֶׁלִי בֵּרֵךְ עַל הָרִמוֹן וְהִתְחַלְנוּ לִקְרֹא בַּהַגָדָה. וְאָז הִגִיעַ הַקֶטַע שֶׁחָשַׁשְׁתִי מִמֶנוּ. הִגִיעַ הַזְמַן לָשִׁיר "מָה נִשְׁתַנָה". כֻּלָם סִמְנוּ לִי לָקוּם וְלָשִׁיר, כִּי אֲנִי הַבְּכוֹר. הַקוֹל שֶׁלִי רָעַד, אֲבָל בַּסוֹף עָשִׂיתִי אֶת זֶה רַק עִם חָמֵשׁ-שֵׁשׁ טָעֻיוֹת.
וְאָז קָרָה הָאָסוֹן: מֵרַב, בַּת הַדוֹדָה שֶׁלִי, סִמְנָה לִי שֶׁסַבָּא מַחְבִּיא אֶת הָאֲפִיקוֹמָן. הִסְתוֹבַבְתִי בִּמְהִירוּת לִרְאוֹת אֵיפֹה הוּא מַחְבִּיא אוֹתוֹ וְהִפַּלְתִי בְּטָעוּת עִם הַיָד אֶת כּוֹס הַיַיִן הַמְהֻדֶרֶת שֶׁחִכְּתָה לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ. אֵיזוֹ בּוּשָׁה! הַמַפָּה הַלְבָנָה הֻכְתְמָה בְּכֶתֶם אָדֹם עַז וְכֻלָם קָפְצוּ מִמְקוֹמוֹתֵיהֶם כְּדֵי שֶׁהַיַיִן לֹא יִזַל לָהֶם עַל הַבְּגָדִים. כִּמְעַט בָּכִיתִי, אֲבָל סָבְתָא הִרְגִיעָה אוֹתִי שֶׁזֶה לֹא נוֹרָא.
בִּזְמַן הָאֲרוּחָה לֹא שַׂמְתִי לֵב לִכְלוּם. הָאֹכֶל הָיָה כָּל כָּךְ טָעִים! בִּמְיֻחָד הַדָגִים הַחֲרִיפִים בְּרֹטֶב אָדֹם. נִגַבְתִי אֶת הַצַלַחַת עִם פְּרוּסַת חַלָה מְתוּקָה וּבִקַשְׁתִי עוֹד מָנָה.
הַשִׁיר "אֶחָד מִי יוֹדֵעַ" הוּא דַוְקָא נֶחְמָד, אוּלַי כִּי אֲנִי לֹא צָרִיךְ לָשִׁיר אוֹתוֹ לְבַד. כֻּלָנוּ דָפַקְנוּ עַל הַשֻׁלְחָן וְשָׁאַגְנוּ בְּקֶצֶב: "אַרְבָּעָה אָבוֹת, שָׁלוֹשׁ אִמָהוֹת, שְׁנֵי לוּחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵנוּ, אֱלֹהֵנוּ, אֱלֹהֵנוּ שֶׁבַּשָׁמַיִם וּבָאָרֶץ!"
וְאָז פִּתְאֹם נִשְׁמְעָה דְפִיקָה בְּדֶלֶת. סָבְתָא אָמְרָה לִי לָלֶכֶת לִפְתֹחַ. כְּשֶׁפָּתַחְתִי אֶת הַדֶלֶת, כָּל הַיְלָדִים כִּמְעַט נֶחְנְקוּ מֵרֹב צְחוֹק: זֶה הָיָה דוֹד גִילִי, שֶׁהִתְגַנֵב הַחוּצָה מֵהַבַּיִת וְחָזַר לָבוּשׁ כְּמוֹ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ. הָיְתָה לוֹ גְלִימָה אֲרֻכָּה, זָקָן לָבָן וּמַקֵל עֵץ מְגֻלָף. "שָׁמַעְתִי שֶׁשָׁפַכְתָ אֶת כּוֹס הַיַיִן שֶׁלִי," הוּא קָרַץ לִי. "שֵׁב אִתָנוּ," אָמְרָה לוֹ סָבְתָא, "נִמְזֹג לְךָ כַּמָה יַיִן שֶׁרַק תִרְצֶה."
דוֹד גִילִי חִלֵק לְכָל הַיְלָדִים מַתָנוֹת וְכֻלָנוּ הָלַכְנוּ לְפִנַת הַסָלוֹן לִבְדֹק אֶת הַמַתָנוֹת שֶׁלָנוּ וְלַעֲשׂוֹת אֶת טוּרְנִיר הַסְבִיבוֹנִים הַמָסָרְתִי שֶׁל הַמִשְׁפָּחָה.
הָיָה סֵדֶר מַדְהִים! אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ אַצְלִיחַ לְחַכּוֹת לַסְתָו הַבָּא.
כתבו שפסח הוא בסתיו, לא מברכים על הרימון בפסח, הקטן מברך לא הבחור, הכוס יין היא לאליהו הנביא לא למשה רבנו, דוד גילי היה לבוש כמו אליהו הנביא לא כמו משה רבנו, בפסח לא משחקים בסביבונים ושוב פסח לא בסתיו. (וגם לא מנגבים עם חלה את הצלחת!).